מהו ההסדר של יורש אחר יורש בצוואה?

סעיף 42 לחוק הירושה מאפשר למצווה להשאיר בצוואתו הוראה על דרך של "יורש אחר יורש".   מהי משמעותה של הוראה זו? הוראת "יורש אחר יורש" מאפשרת למצווה לצוות את עזבונו ליורש (להלן- "היורש הראשון"), תוך קביעה, כי מה שיוותר מעיזבונו של המצווה לאחר פטירת "היורש הראשון", יעבור ל"יורש השני". לדוגמא: אדם יכול לצוות בצוואתו, כי אשתו ("היורש הראשון") תירש את כל עזבונו ולאחר פטירתה יזכו בעיזבון ילדיהם של בני הזוג (קבוצת "היורש השני"), בחלקים שווים. לרוב, אך לא רק, מוכרת הוראה מסוג זה בצוואות הדדיות (ביחס ליתר פירוט בסוגית "הצוואות ההדדיות", ראה מאמרים נפרדים בנושא זה).

לשון החוק:

סעיף 42 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

כעולה מסעיף 42(א) ו-(ב), אין המצווה רשאי לקבוע "שרשרת" אין סופית של יורשים, והוא רשאי לקבוע אך ורק שרשרת של שני יורשים, שהשני מבניהם יזכה לאחר פטירת הראשון, בהתקיים התנאי לכך או בהגיע המועד שנקבע לך בצוואה. אולם, ניתן לקבוע רצף של יותר משני יורשים בהסדר של "יורש אחר יורש", אם היורשים, כולם, נמצאים בחיים בשעת עשיית הצוואה.

מהן זכויותיו של "היורש הראשון" בנוגע לעיזבונו של המצווה?

בהתאם לסעיף 42(ג) "היורש הראשון" רשאי לעשות במה שקיבל מהמצווה כבתוך שלו, ו"השני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון". "אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". סעיף 42(ג) התפרש על ידי פסיקת בית המשפט העליון באופן רחב ביותר. לפי פרשנות רחבה זו,  רשאי "היורש הראשון" לעשות בעיזבון שזכה בו מן המצווה, ככל העולה על רוחו, אפילו לכלותו, אך אין הוא רשאי לצוותו בצוואה לאחר זולת "היורש השני" על פי הצוואה. זאת על אף פגם מוסרי אפשרי בהתנהגות מעין זו מצד "היורש הראשון". כפי שציין בית המשפט העליון באחד המקרים שנדונו בפניו:

"יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר, יכול הוא להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה. אמנם יורש ראשון יודע כי נכסיו אמורים להגיע על פי רצונו של המוריש ליורש השני, אולם ידיעה זו, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון … כך מבחינה משפטית – לא כך מבחינה מוסרית".

(ע"א 4714/90 וייספלד נ' וייספלד, פ"ד מח(3) 104, כן ראה ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330).

המגבלות החלות על היורש הראשון

עם זאת, חופש הפעולה של היורש הראשון אינו מוחלט. הוא אינו חופשי לחלוטין לעשות ברכוש שהגיע אליו מכוח הצוואה כרצונו: הוא אינו רשאי לצוות לאחר את הרכוש שירש וזה יעבור עם מותו ליורש השני אף כנגד רצונו; המוריש רשאי להטיל מגבלה על היורש הראשון. אפשרות זו קיימת מכוח הוראת סעיף 53 לחוק הירושה הקובע כי "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42 (ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". בהוראה זו, העניק המחוקק בידי המצווה אפשרות להטיל על היורש הראשון מגבלות כלשהן שיבטיחו כי בכל מקרה יקבל היורש השני את חלקו. כך, למשל, רשאי המצווה לאסור על היורש הראשון למכור את נכסי הירושה או חלק מסוים מנכסים אלה אך לאפשר לו מנגד ליהנות מפירות נכסי הירושה. בנוסף רשאי המצווה להורות בצוואתו שהיורש הראשון יוכל, אמנם, למכור את נכסי הירושה, אך הדבר יתאפשר רק במצב בו היורש הראשון יהא זקוק לכספים לצרכי מחיה או ריפוי, בית אבות וכיוצב'. האפשרויות ביחס להיקף הוראות ההגבלה שניתן לאמץ בצוואה הינן רבות והמצווה רשאי לאמץ לעצמו את הוראת ההגבלה המתאימה לרצונו.

כאשר לא קיימת בצוואה מגבלה כלשהי על היורש הראשון, יש לפרש את הצוואה, ככלל, כתומכת בהנחה הלכאורית, הניתנת לסתירה,  לפיה לא התכוון המוריש להצר באופן כלשהו את צעדי היורש הראשון, אף שמשמעות הדברים היא היתכנות שהיורש השני יאבד את זכויותיו. מבחינת נטל ההוכחה, מי שטוען אחרת עליו ההוכחה.

דעה נוגדת לדעה האחרונה, ולפיה ההיגד "הוראות אחרות" כוללת גם הוראות מכללא, הובעה, הגם כאמרת אגב, בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן (פורסם בנבו) פסקה 16 סיפא).

ראה לענין זה את פסק הדין בעמ"ש (ת"א) 27630-04-15 ג.ר. נ' א.פ. (פורסם בנבו).

מגבלה נוספת החלה על היורש הראשון, הינה מגבלה שמקורה בעיקרון העקיבה- תחלוף. משמעות מיגבלה זו היא בכך שהיורש השני יזכה בנכס כלשהו שנרכש ע"י היורש הראשון, אם יוכח שהנכס הוא חליפו של נכס שהוריש המוריש ושהיורש השני אמור היה לזכות בו, משום שנרכש תחתיו (ראה בעניין זה את ההלכה שנקבעה בע"א 37/80 לורה באומן נ' רות באומן, פ"ד לח(4) 320).

מהו הדין לגבי זכויותיו של "היורש השני" אם הוא נפטר לפני הראשון ?

בעניין זה מטפל סעיף 42(ג) לחוק הירושה. לפי ההוראה האמורה, במות יורש שני לפני היורש הראשון, הופך היורש הראשון ליורש רגיל, והסדר "יורש אחר יורש" – ככל שמתייחס ליורש השני שנפטר – מתבטל. באופן זה היורש הראשון זוכה בכל מה שציווה המצווה ולאחר מותו של היורש הראשון יזכו במה ששייר היורש הראשון, יורשי עזבונו על פי דין או על פי צוואה. כך, למשל, ראו לדוגמה רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז"ל (פורסם בנבו), ת"ע (י-ם) 41010-07 אב. ואח' נ' ש.צ (פורסם בנבו).

כיצד משתלב הסדר של "יורש אחר יורש" עם צוואות הדדיות ?

צוואה הדדית הכוללת הסדר של "יורש אחר יורש" מעוררת קשיים מיוחדים, שיריעה זו לא תוכל להכילן. בקליפת האגוז ניתן לומר, כי בעוד שעל פי הסדר של "יורש אחר יורש", כאמור, רשאי "היורש הראשון", לכלות את עזבונו של המצווה או לתתו במתנה, לא תמיד תעמוד לו זכות זו כאשר ההסדר של "יורש אחר יורש" משולב בצוואה ההדדית, שכן בצוואות הדדיות, במיוחד אלו אשר נערכו לאחר תיקון מס' 12 לחוק הירושה, שנכנס לתוקף ביום 1.8.05, עשוי להתקיים עקרון ההסתמכות.

מאמר 2 – 11.2.19

*האמור במאמר זה אינו מהווה חוות דעת או ייעוץ משפטי ובכל מקרה של עניין קונקרטי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מאת עורך דין הבקיא בנושא.

השארת תגובה