01/11/2014   יום שבת

צוואות הדדיות

ייעוץ אישי

קישורים

ארכיון חדשות

אודות

עמוד הבית




קבל חדשות ומאמרים ישירות לתיבת הדואר

:שם פרטי

:שם משפחה

:דואר אלקטרוני


ארכיון חדשות

 , גולש יקר

בארכיון החדשות תוכל למצוא ידיעות חדשותיות בדיני משפחה, שעודכנו באתר החל במועד  השקתו בחודש פברואר, 2003. באפשרותך למצוא בארכיון פסיקה של בית המשפט לענייני משפחה שלא פורסמה וכן פסקי דין של בית המשפט העליון. ניתן לצפות בחדשות לפי סדר תאריכי עדכון החדשות, סדר האלפבית ולפי המספר הסידורי של החדשה. בנוסף, ניתן לערוך חיפוש מדוייק לפי מילות חיפוש במנוע החיפוש העומד לרשותך בעמוד החיפוש. בשלב זה לא ניתן לצפות בפסקי הדין המלאים, אך ניתן יהיה לעשות כן בעתיד.


בית משפט לעניני משפחה – גילוי מסמכים (מס"ד 94).    (תאריך 29/12/2004  שעה 10:19)
בהחלטה מקיפה סוקר הרשם ויצמן את פסקי הדין השונים אשר ניתנו בסוגית גילוי המסמכים בביהמ"ש לעניני משפחה ומסקנתו היא, כי לא ניתן לחייב בעל דין בגילוי מסמכים בבימ"ש זה.לידיעה המלאה
 .31
גרסא להדפסה

השאלה המרכזית אשר נדונה בהחלטה זו היתה: האם יש לבית המשפט לעניני משפחה הסמכות ליתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים? האם נתונה סמכות שכזו לרשם בית המשפט לעניני משפחה ?

העובדות הצריכות לענין היו כדלקמן:

המבקש והמשיבה הינם בני זוג נשואים אשר נמצאים בהליכי גירושין. המשיבה הגישה תביעת מזונות בשם 2 בנותיה. המבקש הכחיש את אבהותו על הקטינות וטען כי אינן בנותיו. הקטינות נולדו, לטענת המשיבה 1, בהליכי הפריה חוץ גופית, אלא שלטענת המבקש ההפריה לא נעשתה מזרעו והוא אף התנגד לכך שהמשיבה 1 תקבל תרומת זרע מאחר ולכן אין הוא חב במזונות הקטינות.

המשיבה 1 מסרבת לבצע בדיקת רקמות .

נוכח סירובה של המשיבה 1 לבצע את בדיקת הרקמות עתר המבקש לגילוי מסמכים ספציפיים ביחס לפרטי בית החולים בו בוצעה ההפריה, זהות הרופא המטפל וכיוצב' מסמכים.

המבקש מוסיף וטוען כי באם לא תעמוד המבקשת בקיום הצו שומה על בית המשפט להורות על מחיקת התובענה על פי הוראת תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984.

ביהמ"ש קבע כדלקמן:

1. מחוקק המשנה הקפיד להתקין סדרי דין מיוחדים בתובענות העוסקות בעניני משפחה וזאת בשל יחודה של המערכת המשפחתית, שהינה דינמית ונדרשת לפתרונות וסעדים מידיים. כיוון שכך נקבע, בין השאר, כי גילוי המסמכים והעיון בהם בתובענות מסוג זה, יעשה כבר בכתבי הטענות המאומתים בתצהיר.

2. יחד עם זו, גילוי המסמכים בעניני משפחה מצומצם בכמה ענינים יותר מגילוי המסמכים בתביעה אזרחית רגילה. חובת הגילוי בעניני משפחה מתייחסת דווקא למסמכים "שעליהם נסמך כתב הטענות" ופועל יוצא מכך שאין חובת הגילוי בתובענות העוסקות בעניני משפחה חלה על מסמכים העלולים להזיק למשיב.

3. התקנות קובעות, כי הסנקציה בשל אי גילוי מסמך בתובענה לעניני משפחה הינה כמפורט בתקנה 114 א לתקנות, היינו הצד החודל לא יהא רשאי להגיש את אותו מסמך כראיה מטעמו באותה תובענה אלא ברשות בית המשפט באם זה מצא הצדק סביר למחדל.

4. לדעת ביהמ"ש, בהשתיתו את קביעתו על פסיקת עליון, כיוון שנגדעה סמכותו של בית המשפט להורות על גילוי מסמכים מכח פרק ט' לתקנות לא ניתן ליצור סמכות שכזו יש מאין ולענין זה לא תועיל הוראה כללית המורה על "עשית משפט צדק", דוגמת סע' 8 א לחוק בתי המשפט לעניני משפחה.

5. מסקנת ביהמ"ש היא, כי אין סמכות לבית המשפט לעניני משפחה להורות על צו לגילוי מסמכים זולת לגילוים על פי הוראת תקנות 285 ט (א-ג').

6. הבקשה נדחתה.

תמ"ש (כ"ס) 23402/02 בש"א 4487/04 פלוני נ' פלונית ואח' (לא פורסם – החלטה מיום 30.11.04) – מס"ד 94.


מספר סידורי: 94
תמ"ש (כ"ס) 23402/02 בש"א 4487/04 פלוני נ' פלונית ואח' (לא פורסם – החלטה מיום 30.11.04) – מס"ד 94.

סרבנות גט – חיוב סרבן גט בפיצויים. (מס"ד 93)    (תאריך 27/12/2004  שעה 17:06)
השופט מ. הכהן, מביהמ"ש לעניני משפחה בירושלים, חייב סרבן גט לשלם לאשתו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב סרבנותו.לידיעה המלאה
 .32
גרסא להדפסה

האם מסורבת גט זכאית לקבל פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה מבעלה, עקב סרבנותו ליתן לה גט פיטורין, וזאת לאחר שביהד"ר חייבו ליתן לה גט?

השופט מ. הכהן, מביהמ"ש לעניני משפחה, עונה על שאלה זו בחיוב.

במקרה הנדון, דובר על בני זוג חרדים, אשר נולדו להם 6 ילדים.

האשה היתה מסורבת גט למעלה מ 12 שנים, כאשר בשנת 01 החליט ביהד"ר לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי. הבעל מיותר לציין לא נתן גט לאשתו גם לא עד ליום מתן פסק הדין.

הנזקים אשר בגינם נתבע הפיצוי על ידי האשה היו בעיקר בגין נזקים לא ממוניים ובהם: עוגמת נפש, בושה, סבל, בדידות וצער בשנות ההמתנה לגט, אובדן הנאות החיים ובכללם: הנאה מינית, פגיעה באוטונומיה וכן אובדן הסיכוי להינשא ולהביא ילדים לעולם.

עיקר פסיקתו של כב' השופט הכהן היה כדלקמן:

 1. לענין הסמכות: קובע ביהמ"ש, כי ביהמ"ש לעניני משפחה הינו בעל סמכות לדון בתביעה כגון זו, מאחר ומדובר בפסיקת פיצויים נזקיים. מטרת התביעה אינה זרוז הגט, אלא שיפוי האשה על נזקים ניכרים שנגרמו לה עקב סרבנות הבעל ליתן לה גט.

 2. השאלה השניה אשר נדונה היתה: האם מדובר בעוולה נזיקית, שניתן להעניק בגינה פיצוי ואם כן, באיזו עוולה מדובר?

ביהמ"ש קובע, כי סירובו של הנתבע להעניק לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, בהתאם לפרשנותה הנזיקית ויש בכוחה של עוולה זו להכיל את המקרה שהונח בפני ביהמ"ש.

בהתאם למבחן "האדם הסביר", הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו וסטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי, זאת, בכך שסירב במשך שנים ארוכות לבקשת אשתו להתגרש, היתל בה משך שנים ארוכות במושכו אותה מרב אחד לרב אחר, כשכולם מחווים דעתם – כי על בני זוג אלה להתגרש, וביחוד - משהפר את החלטת בית הדין הרבני הגדול שחייבו לתת גט לאשתו. אין ספק כי כל אדם סביר, היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי לאישה ולפגיעה בכבודה.

הבעל חב חובת זהירות לאשתו, הוא נהג ברשלנות עת הפר חובת זהירות זו, שעה שיכול היה לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מההפרה, לכבודה של האשה, למעמדה בחברה, לחירותה ולנפשה.

במסקנה כי הבעל חב חובת זהירות מושגית לאשתו, ניתן משקל ניכר למערכת היחסים בין בעל לאשה, היא מערכת יחסים של תלות וקרבה. במערכת יחסים מעין זו, מצופה זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג, יותר מזו המצופה כלפי אדם זר.

3. לענין הנזקים וגובהם:

קובע ביהמ"ש, כי כל הנזקים בתביעה, אינם נזקים ממוניים.

במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו, עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק.

להשקפת ביהמ"ש, יש ליישם את העקרון הנ"ל בעניין זה. התובעת עתרה לכמה ראשי נזק, והגם שאף אחד מהם אינו ניתן למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי שנזקים אלה אכן נגרמו לתובעת. כן דרשה התובעת פיצויים מוגברים, לאור הנסיבות המיוחדות של ביצוע העוולה.

אין ספק, קובע ביהמ"ש, כי לאשה נגרמו כל שבעת הנזקים הלא ממוניים להם היא עותרת. יחד עם זאת נקבע, כי הפגיעה בזכותה להוליד ילדים, הנה פגיעה מזערית, זאת לאחר שזכתה להעמיד שישה צאצאים, ואין מדובר במסורבת גט ללא פרי בטן.

עם זאת, הנתבע גזר על האישה בדידות, העדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול.

ביהמ"ש קובע, כי התובעת זכאית לפיצוי, עבור התקופה מיום מתן פסק הדין של בית הדין הרבני, שחייב את הנתבע ליתן גט לתובעת, ועד ליום הגשת התביעה. אין לומר כי הבעל ביצע עוולת רשלנות קודם למתן פסק הדין של בית הדין הרבני, ואולי את הרשלנות, קודם למועד זה, יש לתלות בגורם אחר.

 4. פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים.

ביהמ"ש סוקר את המצב המשפטי ביחס ל"פיצויים עונשיים" וביחס ל"פיצויים מוגברים" וקובע כי במקרה זה יש להשית על הנתבע "פיצויים מוגברים".

ענין של סרבנות גט, קובע ביהמ"ש, הינה פגיעה כה חמורה גם בעיני ההלכה, עד שיש לראותה לא רק כפגיעה רוחנית, אמוציונלית, נפשית, אלא כשפיכות דמים ממש.

על כן קובע ביהמ"ש, כי בשל כל נזקיה של התובעת, שנגרמו בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט, וזאת החל מיום 24.1.2002, המועד בו חויב הנתבע על ידי בית הדין הרבני הגדול ליתן גט לאשה, ועד יום הגשת התביעה, 9.9.2003, נפסק לה פיצוי בסך של 200,000 ₪ לשנה, ולפיכך בגין כל התקופה (תשעה עשר וחצי חודשים) סך של 325,000 ₪.

כמו כן ביהמ"ש מחייב את הנתבע בפיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.

סך הכל, על הנתבע לפצות את התובעת בסך של 425,000 ₪.

תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ ' כ.פ. (לא פורסם - פסק דין מיום 21.12.04) מס"ד 93

תאריך עדכון 27.12.04


מספר סידורי: 93
תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ ' כ.פ. (לא פורסם - פסק דין מיום 21.12.04) – מס"ד 93

מזונות – תביעה להפחתתם על ידי חסר דת (מס"ד 92)    (תאריך 22/12/2004  שעה 14:56)
דחית תביעה להפחתת מזונות מן הטעם, שלא קיים שינוי נסיבות מהותי.לידיעה המלאה
 .33
גרסא להדפסה

חסר דת, אשר חויב במזונות בנו הקטין בסך 1,570 ₪, הגיש תביעה להפחתתם על בסיס 2 טענות: הראשונה - שקיים שינוי נסיבות, בכך שאם הקטין משתכרת עתה יותר ממנו ושנית - הואיל ובני הזוג הינם חסרי דת, הרי הם צריכים לשאת בחלקים שווים בדמי מזונות הקטין.

תביעתו בבית משפט למשפחה בירושלים נדחתה ומכאן הערעור.

טענות למערער

א. שינוי נסיבות:

המערער טוען כי המשיבה משתכרת כ- 6,000 ₪ לחודש, ואילו הוא משתכר מתחת ל-4,000 ₪ לחודש.

ב. יכולת ההשתכרות:

לטענתו, יש להפחית סכום המזונות, שכן יכולת ההשתכרות שלו קטנה לעומת העבר, היקף מישרתו צומצם ב-25%, ועליו לשאת בהוצאות בהיותו בודד וערירי. לעומת זאת, יכולת ההשתכרות של המשיבה שפיר, וגדלה ב-100%, והיא משתכרת מעבר להוצאותיה השוטפות.

ג. היותם חסרי דת:

הואיל והצדדים חסרי דת, הרי שעל-פי החוק והפסיקה הם אמורים לשאת כל אחד במחצית דמי מזונותיו של הקטין.

טענות המשיבה:

לא חל שינוי נסיבות מהותי. אף כי משכורתה עלתה עקב עבודה בשעות נוספות ובשבתות, הרי שהואיל וצרכי הילד גדלו, היא משקיעה זמן רב יותר על מנת להבטיח את צרכיו המינימליים. מדובר בילד עם קשיי למידה ותפקוד, הזקוק לטיפול אצל מטפלת.

כמו-כן, היא נפגעה בעבודה והגישה תביעה לגמלת נכות וקבלת הבטחת הכנסה.

פסק הדין בבית-משפט קמא:

בית המשפט קמא קבע לאור הראיות שהיו בפניו, כי בעת מתן פסק הדין הראשון השתכר המערערת פחות מ-4,200 ₪, ולפיכך יוצא כי היום הוא משתכר יותר.

כן נקבע, כי אכן הילד זקוק לצרכים מיוחדים בהיותו סובל מבעיות קשב וריכוז, ויש הוצאות הכרוכות בכך. האם מטפלת בקטין ואינה מקבלת דמי טיפול.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי לא חל שינוי נסיבות מהותי שלאורו יש להפחית דמי המזונות שנקבעו.

ביהמ"ש של הערעור – השופט י. שפירא:

תביעה להפחתת מזונות:

1. בית המשפט קמא קבע ממצאים עובדתיים בקשר עם גובה צרכיו של הקטין, וקיבל את גירסת המשיבה כי צרכיו עומדים על סך 3,430 ₪. ביהמ"ש אינו מתערב בממצא זה.

2. באשר להגשת תביעה להפחתת מזונות, קובע ביהמ"ש, כי אכן ניתן לחזור ולפנות לבית המשפט עם שינוי הנסיבות, דהיינו כאשר חל שינוי מהותי המצדיק את שינוי הקביעה המקורית.

3. את שינוי הנסיבות יש לפרש באורח דווקני, על מנת לשמור על האיזון בין המגמה להביא לסופיות הדיון, לבין הצורך להתאים את גובה דמי המזונות לצרכי החיים המשתנים של הצד הזכאי להם וזה שהתחייב בהם.

4. לא כל שינוי בנסיבות יביא לאלתר גם להפחתה בדמי המזונות.

5. לפיכך בית המשפט הדן בעניין הפחתת דמי מזונות יבדוק אם יש בשינוי הנסיבות הנטען להצדיק שינוי בסכום שנפסק בעבר.

היות הורי הקטין חסרי דת:

1. הוראות סעיף 3(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט-1959 חל על הצדדים, בהיותם חסרי דת ובית המשפט קמא לא התעלם מכך.

2. אולם, בית המשפט קבע כי לא היה שינוי נסיבות מהותי המחייב הפחתה בדמי המזונות ובקביעה זו קובע ביהמ"ש, כי אין מקום להתערב, במיוחד כשסכום המזונות עמד על סך 1,570 ₪ סכום שנקבע בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין.

3. יתרה מזו, קובע ביהמ"ש כי לאחר שניתן פסה"ד חלו שינוים, כמתואר לעיל, אצל הקטין ומן הסתם צרכיו גדלו, מעבר לסכום הנ"ל.

4. ביהמ"ש דוחה הערעור.

ע"מ (י-ם) 597/04 א.ב נ' ט.ב ואח' (לא פורסם –פסק דין מיום 12.12.04) – מס"ד 92


מספר סידורי: 92
ע"מ (י-ם) 597/04 א.ב נ' ט.ב ואח' (לא פורסם –פסק דין מיום 12.12.04) – מס"ד 92

אלימות במשפחה – הקריטריונים להוצאת צו מניעה זמני. (מס"ד 91)    (תאריך 16/12/2004  שעה 00:31)
הבחנות בין צו הגנה ובין צו מניעה מכח חובת המדור, בפסק דין חדש שניתן על ידי השופט י. שפירא.לידיעה המלאה
 .34
גרסא להדפסה

בפסק דין חדש, אשר ניתן על ידי השופט י. שפירא מביהמ"ש המחוזי בירושלים, מבוצעת הבחנה בין צו הגנה, לבין צו מניעה להרחקת אדם בעילת מדור שלו וכך נפסק:

צו הגנה:

1. המקרים בהם בית המשפט מוסמך ליתן צו הגנה מפורטים בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א. מסעיף זה עולה, שהחוק מעניק קשת רחבה של הגנה במספר מצבים, ובהתקיים האמור בס"ק (1) ו-(2) לסעיף, רשאי בית המשפט ליתן הצו במעמד צד אחד.

2. לעומת זאת, במצב של התעללות נפשית מתמשכת (ס"ק (3) לעיל), לא ניתן לקבל צו במעמד צד אחד (סעיף 4 לחוק זה).

3. יחד-עם-זאת, תוקפו של צו הגנה מוגבל לתקופות כמפורט בסעיף 5 לחוק. הרציונאל מאחורי הוראה זו הינה במתן תרופה זמנית למניעת סיכונים ממשיים, שכן הרחקת אדם מביתו הינה צעד מרחיק לכת.

צו מניעה:

1. לעומת זאת, צו מניעה הינו יציר הפסיקה ונובע גם מהדין העברי, לפיו זכאים אישה וילדים במסגרת זכותם למזונות גם למדור שקט ושלו.

2. אמנם, גם הקריטריונים למתן צו מניעה הינם מחמירים, אולם תחולתו מבחינת זמן תקפותו רחבה יותר, והשיקולים במתן הצו מורכבים יותר.

3. הפסיקה קבעה קריטריונים כבסיס למתן צו מניעה, שאיננו בבחינת צו הפרדה, המקובל בשיטות משפט אחרות.

4. פסק הדין המנחה, המהווה נכס צאן ברזל בסוגיה זאת, הינו ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169, אשר קבע את התנאים הבסיסיים למתן צו מניעה האוסר על בן זוג להכנס לדירת המגורים המשותפת.

5. במשך השנים התגבשו התנאים המציבים רף גבוה למעבר בדרך למתן הצו, כפי שסוכמו על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת לוגסי, כדלקמן:

1. יש להוכיח סכנה מוחשית מיידית המרחפת על ראש האישה;

2. מעשי האלימות שהוכחו הם בעלי חומרה מיוחדת;

3. יש להוכיח מי אחראי למריבות ומתי החלו;

4. אלימות רוחנית אף היא יכולה לשמש בסיס למתן צו הרחקה במקרים חריגים;

5. ניתן ליתן צו הרחקה גם כאשר עניין מדורם השקט של הילדים עומד כעניין לעצמו, ואינו קשור בהכרח עם מדורה של האישה; אולם צו הרחקה מטעמים כלליים של טובת הילד מותנה במצב קיצוני בנסיבותיו, עד כדי סיכון חמור ומיידי לנפש או לגוף

6. הצו יינתן בדרך כלל לתקופה קצובה, על שום כיבוד זכויות הקניין של הבעל.

6. ביהמ"ש מצטט מתמ"ש (י-ם) 18482/00 (לא פורסם), שם צוין, כי בית המשפט מצווה לערוך את האיזון המתבקש בין האינטרסים וזכויות היסוד הנוגעות 'של התובעת לחיי שלווה ורוגע, של הקטינים לניהול אורח חיים תקין, ללא פחד מאלימות הנתבע המופנית כלפי אימם לעיניהם, והצורך שלהם להגן עליה, וללא העמסה ריגשית ...".

לענין הספציפי, שהובא בפני ביהמ"ש:

1. השאלה העולה היא, האם העובדות העולות מכתבי הטענות וממצאי בית-משפט קמא מצדיקים את המשך הרחקתו של המשיב מביתו. בהקשר זה, מציין ביהמ"ש, כי יש לזכור, כי בבית נמצאים אף ילדיו של המשיב מנישואין קודמים שהמבקשת הינה אם חורגת שלהם.

2. פעמים רבות עולה החשש כי מטרת הבקשה אינה כשרה לחלוטין ומטרתה ליצור לחץ על בן הזוג על מנת להשיג יתרון כלכלי-רכושי, אולם נחה דעתו של ביהמ"ש, כי אין זה המקרה וכי יש חשש שבני הזוג אינם יכולים לחיות יחדיו בשלום בית.

3. ביהמ"ש מצטט את החלטתו של סגן הנשיא ח' פורת בבר"ע 200659/98 פלונית נ' פלוני נט(1) 130 באומרו:

"מדור שקט יש להבטיח לא רק נגד בעל אלים פיזית, אלא גם נגד מי שפוגע בשלווה ובשקט ופוגע בבת-הזוג פגיעה נפשית-רגשית-רוחנית (ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני [1]; ע"א 573/81 כסיף נ' כסיף [2], וכן החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, סעיף 3 (3)).

9. לא הייתה הצדקה להחזיר את המשיב הביתה חודשים ספורים קודם בירור ההוכחות בתיק המזונות-מדור לכל עומקן והיקפן. עדיף היה לערוך את הבירורים המקיפים לגבי אפשרות ביטול הסעד הזמני במסגרת הדיון בתביעת המזונות והמדור תוך שתהיה אפשרות לבחון התנהגות נמשכרת נוספת (ונטען בפניי שבינתיים היו עוד התרחשויות לא שקטות).

קיומו של המשפט התלוי ועומד, הוא עצמו מקור למתח במיוחד לאדם שעצביו מעורערים, כמו אצל המשיב, ויש לאפשר ניהולו בשקט ללא סיכונים".

4. יחד-עם-זאת, קובע ביהמ"ש, כי אין מספיק נתונים בשלב זה כדי להכריע בשאלה האם יש להרחיק המשיב עד למתן פסק-דין סופי בתביעה שהוגשה. לפיכך נקבע, כי בית המשפט לעניני משפחה צריך לדון בדחיפות בבקשה למתן צו מניעה זמני ואולי אף להיעזר בתסקיר לאור מורכבות היחסים בין הצדדים וילדיהם המעורבים.


מספר סידורי: 91
בר"ע (י-ם) 492/04 ה. א. נ' מ.א. (לא פורסם – פסק דין מיום 13.12.04) – מס"ד 91.

רכוש – חלוקה לא שיוויונית של דירה משותפת. (מס"ד 90)    (תאריך 15/12/2004  שעה 23:43)
ביהמ"ש העליון מאשר פסק דין, אשר הורה על פירוק שיתוף בדירה משותפת תוך חלוקת התמורה באופן לא שיוויוני, וזאת על סמך שיקולי צדק והגינות.
לידיעה המלאה
 .35
גרסא להדפסה

בקשת רשות ערעור אשר הובאה בפני ביהמ"ש העליון על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט יעקבי – שוילי מביהמ"ש המחוזי בחיפה, שדן בערעור שהוגש על פסק דין אשר ניתן על ידי השופט גלובינסקי.

העובדות אשר צריכות לענין היו כדלקמן:

הצדדים, בני זוג שהיו נשואים עד לשנת 01, רכשו, בשנת 1976, דירה במעלות ומכרו אותה, את התמורה העבירו להורי הבעל וקיבלו כנגדה את הדירה של הורי הבעל. דירה זו נמכרה בשנת 92 על ידי בני הזוג והכסף בגין המכירה נלקח על ידי הבעל. בשנת 93 חתמו בני הזוג על רכישת דירה אחרת במעלות. דירה זו היא נשוא המחלוקת בין בני הזוג, שכן רוב רובו של מחיר הדירה הזו שולם מכספי הלוואה משכנתאית, שאותה שילמה האשה כמו שיפוצים שביצעה האשה בדירה.

ביהמ"ש לעניני משפחה נתן צו בדבר פירוק השיתוף בדירה האחרונה שנרכשה וכן זיכה את הבעל בדמי שימוש ראויים מאז יום 1.1.95, עת קבע את יום הפירוד למועד 31.12.94.

ערעור אשר הוגש על פסק דין זה התקבל בחלקו, עת ביהמ"ש המחוזי ביטל את חיובה של האשה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים וכן קבע כי יום הפירוד הינו יום 1.3.92. ביחס לפירוק השיתוף קבע ביהמ"ש, כי יש לזכות את הבעל רק במחצית הכספים שהושקעו ברכישתה בתחילה (דמי הקדימה ותשלומים אחרים שהיה צריך לשלמם מראש) משוערכים למדד יוקר המחיה למועד מתן פסק הדין, בכך לא קבע ביהמ"ש שיתוף בכספים שהושקעו מאוחר יותר על ידי האשה וכן נתן לאשה זכות לפדות את חלקו של הבעל בדירה, על ידי תשלום הסכום העולה מהחישוב האמור.

טען הבעל בבקשת רשות הערעור, כי יש לקבוע שהמועד הקובע הוא תאריך 31.12.94 - מועד שעד אליו הועברו משכורתיו של הבעל לחשבון האשה, לחלופין ביקש הבעל כי מועד הפירוד יחשב כמועד הגשת תביעתו לגירושין, אשר היתה בחודש אוקטובר 94 וכן להורות על פירוק השיתוף בדירה השלישית על ידי מכירתה לצד ג' כמו כן ביקש הבעל לקבוע, כי יהיה זכאי למחצית כספי התמורה של הדירה בניכוי כספי המשכנתא ששולמו על ידי האשה כשהם משוערכים.

כמו כן, יצא הבעל כנגד התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בקביעות עובדתיות של ביהמ"ש לעניני משפחה.

ביהמ"ש העליון קבע כדלקמן:

1. גישת המחוקק, המוצאת ביטוי בסעיף 8(א) בחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, היא גמישות בנושא ראיות וסדרי דין.

2. הסעיף הרלוונטי לענין הנדון הינו סעיף 9 לחוק זה הקובע כי :"לבית המשפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור". ביהמ"ש העליון מקבל את דבריו של ד"ר ש' לוין, הסובר ש"מדובר ב'שמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ואין בית המשפט של ערעור כפוף לכללים המסדירים את דרך בירור הערעור בבתי המשפט הרגילים...". לפיכך, קובע ביהמ"ש, בדין נהג בית המשפט המחוזי, שנדרש למכלול הנושאים שבהם עסק בפסק דינו. בכך יש חריג שבדין לכללים בדבר אי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט בערכאה הראשונה.

3. במאמר מוסגר מציין ביהמ"ש, כי לכאורה קיימת שאלה האם גם בית משפט העליון יכול לעשות כן אף הוא בהקשרים מעין אלה, והתשובה אשר ניתנת לכך לכך היא חיובית, ביהמ"ש קובע כי ככל הנראה, על פי פרשנות סבירה של לשון סעיף 9; הדיבור "בית המשפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית משפט לענייני משפחה", כולל - בין כלשונו ובין בפירוש תכליתו - גם בית משפט זה.

4. באשר ליום הקובע: קובע ביהמ"ש, כי הוא צריך להיקבע לפי מדדים אוביקטיביים, כלומר אימתי חדל השיתוף בפועל. בית המשפט לענייני משפחה קבע את המועד ליום שבו הופרדו כספי הצדדים. בית המשפט המחוז, לעומת זאת, סבר כי לא היו ראיות של ממש לשיתוף כלכלי מאז אמצע 1993, ואף לפני כן, מאז 1.3.92, שכן ב-26.3.92 מכרו הצדדים את דירת מגוריהם (השניה) וב-23.5.93 רכשו דירה אחרת, שלישית, שהיא נשוא פסקי הדין. לא היתה מחלוקת כי הבעל קיבל לידיו את כספי המכירה של הדירה השניה ב-1992, וכי השתתף ברכישת הדירה החדשה (השלישית) ב-1993 רק בתשלומים הראשונים, אך לא שילם את המשכנתא ודמי שיפוץ. לא היו ראיות לשימוש בכספי המכירה של הדירה הישנה לצרכי המשפחה, וכן להכנסת כספים מצידו לחשבון המשותף בהמשך ולהשתתפות בפרנסה. לכן סבר בית המשפט המחוזי, כי המועד הקבוע ההוגן הוא בטרם מכירת הדירה השניה וקבלת כסף תמורתה על ידי המבקש.

5. אין חולק, כי הדירה החדשה - השלישית - נרכשה במשותף, אך בית המשפט המחוזי מצא על יסוד שיקולי צדק והגינות, כי פירוק השיתוף יכלול רק אותו חלק ששולם על ידי המבקש. בע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122, נקבע שניתן להניח כי בני זוג המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, "מתכוונים להחיל משטר של שותפות בנכס שיתקבל על פי ההסכם". ואולם, ביהמ"ש קובע, כי לא כך בענייננו, שעה שהמדובר בדירה שחלקו ההוגן של המבקש בה היה זעום.

6. אין במכלול הענין, כדי להצביע שנגרם לבעל אי צדק מן הסוג המצדיק דיון בגלגול שלישי.

 

בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם – פסק דין מיום 12.12.04) – מס"ד 90


מספר סידורי: 90
בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם – פסק דין מיום 12.12.04) – מס"ד 90

מזונות קטינים – עצמאות זכותם של הילדים למזונות. (מס"ד 89)    (תאריך 03/12/2004  שעה 19:59)
השופט י. שפירא, מדגיש בפסק דין שניתן על ידו, את עצמאות זכותם של הילדים למזונות בהבדל מרצונה של האם.לידיעה המלאה
 .36
גרסא להדפסה

ערעור על פסק דין למזונות 3 קטינים בני 13, 15 ו 18.

פסק הדין עליו הוגש הערעור, קבע כי הבעל ישלם למזונות הקטינים סך של 5,000 ₪, כאשר סכום זה ישתנה בהתאם למועד גיוסו של כל אחד מהקטינים. כמו כן נפסק כי המשיב ישא במחצית מהתשלומים בגין הוצאות רפואיות מיוחדות חריגות, חוגים ושיעורי עזר.

הבעל טען, כי יש למחוק את תביעת המזונות מחמת העדר עילה, וזאת על סמך עדות האשה, אשר העידה כי דורשת היא מזונות למצב בו בני הזוג יתגרשו, דברים אלו, קובע ביהמ"ש, נאמרו כאשר הצדדים חיו תחת קורת גג אחת, ונראה כי כוונת המשיבה היתה כי אם אכן הצדדים יפרדו בפועל, יגורו בנפרד וינהלו חשבונות נפרדים, או אז תגבה האם את המזונות עבור ילדיה.חרף ההרה זו של האשה, קובע ביהמ"ש, כי אין זו יכולה לעמוד, שכן התביעה בה עסקינן היא למזונות הילדים ואין בהתבטאות המשיבה בכדי להשמיט את עילת התביעה למזונות ילדים מאביהם.

זכות הילדים למזונות מאביהם, קובע ביהמ"ש, אינו תלוי ברצונה של האם אף אם הסכימה מפורשות על כך. כל שכן בענין שהובא בפני ביהמ"ש, בו כאמור נראה כי בעדותה של האם, כלל לא התכוונה להתנות את מזונות הילדים בגירושין בפועל אלא בפירודם של הצדדים כפי שהוסבר לעיל.

ע"מ (י-ם) 539/03  ג.ג.ב  נ'   ג.פ.א (לא פורסם - פסק דין מיום 10.11.04) - מס"ד 89.


מספר סידורי: 89
ע"מ (י-ם) 539/03 ג.ג.ב נ' ג.פ.א (לא פורסם - פסק דין מיום 10.11.04).

ירושה – האם מוריש רשאי לבחור את הדין שיחול ביחס לירושתו. (מס"ד 88).    (תאריך 29/11/2004  שעה 20:05)
ביהמ"ש העליון קובע, כי הוראת סעיף 137 לחוק הירושה, בדבר ברירת הדין על ירושה, הינה קוגנטית.
לידיעה המלאה
 .37
גרסא להדפסה

היכול מצווה לבחור את הדין אליו תוכפף ירושתו? ובמילים אחרות האם הוראת סעיף 137 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 לפיה "על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת פטירתו" היא הוראה דיספוזיטיבית?

המנוחה היתה בעלת אזרחות ישראלית והולנדית ומקום מושבה היה בהולנד שם היא גם נפטרה. המנוחה כתבה צוואה בישראל, שם צוין כי הצוואה מתיחסת לעזבונה אשר בישראל בלבד והנהנות על פיה היו 2 מתוך 3 בנותיה. לאחר מותה, הגישה אחת מבנותיה היורשות בקשה לקיים את צוואתה של המנוחה. לצורך כך, דרש ביהמ"ש לעניני משפחה מהמבקשת להוכיח לפניו את הדין ההולנדי, וזאת מאחר ועל פי סעיף 137 לחוק הירושה חל על הירושה דין מקום מושבו של המוריש בשעת מותו.

הצדדים הניחו, כי לפי הוראות הדין ההולנדי, היתה מחויבת המנוחה לחלק את עזבונה בין בנותיה כולן.

ביהמ"ש המחוזי, בניגוד לביהמ"ש לעניני מפשחה, סבר כי סעיף 137 לחוק הירושה אינו סעיף קוגנטי ועל פי העובדות שהוכחו, כך נקבע, התכוונה המנוחה להחיל על הצוואה את הדין הישראלי. החלטה זו, אשר נראתה ליועץ המשפטי לממשלה החלטה בסוגיה עקרונית בעלת חשיבות בשאלת ברירת הדין, הביאה לבדיקתה בפני ביהמ"ש העליון.

לאחר שמיעת הצדדים קבע ביהמ"ש העליון את הקביעות הבאות:

(א). הוראת סעיף 137 הינה הוראה קוגנטית ואין המצווה יכול להתנות על הוראתה.

(ב). הוראת סעיף 137 לחוק הירושה מסדירה את שאלת ברירת הדין בירושה בישראל. בהוראה זו בחר המחוקק את הזיקה, שהיא לטעמו הזיקה המכרעת בבחירת הדין שיחול על ירושה זיקת המושב. בבחירת עמדה זו אין כל משקל לכל הזיקות האחרות, אשר עשויות לקשור את הירושה או את המוריש עם מדינה אחרת, אלא ככל שהענין בא בגדרם של אחד מהכללים הספציפיים שבסעיפים 138 עד 140 לחוק הירושה.

(ג). ביהמ"ש עושה הבחנה בין ברירת הדין בקנין ובין ברירת הדין בירושה: הדין השולט ברכישת זכות קנין ובתוקפה של העברה קנינית הוא ברגיל דין המקום בו נמצא הנכס, אלא שעל העברות כלליות של נכסים, כדוגמת ירושה או נישואין לא חלים הכללים הרגילים של ברירת הדין כקנין, כי אם כללים מיוחדים.

(ד). לענין הקביעה בביהמ"ש המחוזי, כי רצונה של המנוחה היה להחיל את הדין הישראלי, קובע ביהמ"ש, העליון, כי לאור סעיף 137 לחוק הירושה אין לרצונה של המנוחה נפקות מכרעת, מאחר וסעיף 137 לחוק הירושה מבטא בחירה עקרונית של המחוקק בהחלת מקום מושבו של המוריש על ירושתו.

(ה). יחד עם זאת, קובע ביהמ"ש, כי הפניה לחריגים, כדוגמת סעיף 143 לחוק הירושה, המאפשרים לבית המשפט שלא להחיל דין זר בגין פגיעתו בתקנת הציבור, צריכה להעשות במשורה. בית המשפט יפסול את אפשרות החלתו של דין זר רק כאשר אין מנוס מהדבר.

במקרה זה, קובע ביהמ"ש, דין מדינת הולנד המשריין את זכותם של כל ילדי המוריש אינו סותר את תקנת הציבור החיצונית שלנו.

(ו). לאור האמור לעיל, התקבל הערעור של היועהמ"ש לממשלה לחייב בהגשת חוו"ד של מומחה לדין ההולנדי.

השופטים: ריבלין, פרוקצי'ה וג'ובראן על פי פסק דיו של השופט ריבלין.

בע"מ 594/04 היועהמ"ש לממשלה נ' פלוני (לא פורסם פסק דין מיום 29.11.04) מס"ד 88.

תאריך עדכון: 16.12.04


מספר סידורי: 88
בע"מ 594/04 היועהמ"ש לממשלה נ' פלוני (לא פורסם – פסק דין מיום 29.11.04) – מס"ד 88.

מזונות- סמכות ראש ההוצל"פ/ביהמ"ש לפרוס את חוב העבר. (מס"ד 87).    (תאריך 25/11/2004)
השופט דר' גרמן מביהמ"ש לעניני משפחה ברמת גן, דן בשאלת פריסת חוב העבר של מזונות ע"י ראש ההוצל"פ.לידיעה המלאה
 .38
גרסא להדפסה

חייב פנה לראש ההוצל"פ בבקשה להפנותו לבית המשפט לשם פריסה לתשלומים של חוב מזונות העבר של בנו הקטין, אשר הצטבר.
בקשתו נדחתה ומכאן ערעורו לביהמ"ש.

ביהמ"ש קובע:

(1). כל ההסדר של אפשרות פריסת חוב העבר של החייב במזונות, מעלה טעם לא טוב, שכן, מדובר באדם שביהמ"ש דן בחיובו במזונות אשתו ו/או ילדיו וקבע את שיעורם. השיעור נקבע לאחר דיון משפטי בבית המשפט השוקל את יכולתו של החייב לעומת צרכי הזכאי במזונות, או בהסכמת הצדדים.

(2). כאשר החייב צובר לעצמו חוב מזונות, בכך עושה הוא דין לעצמו ואין לחייב כל זכות לסמוך על כך, שמאן דהוא יפרנס את מי שפרנסתו עליו.

(3). למרות הכל, נתן המחוקק סמכות בידי ראש ההוצל"פ או לבית המשפט להגן על החייב, וזאת מאחר וגם החייב זכאי לכבוד אדם וחירותו שכן אין מדובר ב"חוטא" אלא בחייב מסכן, שמחמת דלותו ומסכנותו אין הוא יכול לעמוד עוד בתשלום חובו.

(4). במקרה שנדון בפני ביהמ"ש, היו קיימים אינטרסים מנוגדים: אינטרס הקטין למזונותיו ואינטרס אביו שלא להיות רעב ללחם ולהיות מושלך בחוצות ללא קורת גג וללא תנאי קיום מינימליים.

(5). היינו: לראש ההוצל"פ ניתנה סמכות להציל חייב מחרפת חילול כבוד האדם, על חשבון חוב העבר של מזונות בנו הקטין. סמכות זו של ראש ההוצל"פ נתונה לשיקול דעתו, לאחר שהוא שומע את הצדדים שאת האינטרסים שלהם יש לאזן.

(6). סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, מאפשר החלת סעיף 69(ד) לחוק בשינויים המחויבים, גם על פסק דין למזונות, שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן פסק הדין, או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד והכל מטעמים מיוחדים שירשמו. הווה אומר, שניתן שיקול הדעת לראש ההוצל"פ להעביר את ההכרעה בשאלת פריסת חוב מזונות העבר לבית המשפט.

(7). ביחס לענין אשר הובא בפני ביהמ"ש, נקבע, כי ראש ההוצל"פ, אכן פרס את חוב העבר ובכך נעתר לבקשת החייב, אלא שהשיעור שקבע, לא הניח את דעתו של החייב. ביהמ"ש של הערעור לא מצא פגם בנימוקיו של ראש ההוצל"פ וקבע כי מתוך נימוקיו של ראש ההוצל"פ עולה בברור שאין המדובר באדם שלא היה מסוגל לשלם את חובו מחמת מצוקה כלכלית ממשית אלא מדובר בחייב שהשתמט מתשלום חובו; כאשר ננקטו נגדו הליכי הוצל"פ הוא שילם סכומי כסף נכבדים על חשבון החוב שנצבר. החייב מתגורר בדירה על שמו ולא זה המקרה, שיש לאזן את כבודו וחירותו של החייב עם חיוב מזונותיו של בנו הקטין, בהם הוא חייב ואותם איננו משלם למרות ששיעורם ניקבע בהסכמתו ולפי יכולתו.

(8). ביהמ"ש דוחה את הערעור.


מספר סידורי: 87
תמ"ש (ת"א) 50295/96 פלוני נ' אלמוני (לא פורסם – פסק דין מיום 16.11.04) – מס"ד 87.

רכוש – אי הפעלת סעיף 11 לחוק יחסי ממון ביחס לדירת מגורים. (מס"ד 86)    (תאריך 15/11/2004)
השופט י. שפירא מביהמ"ש המחוזי בי-ם דוחה ערעור על פסק דין שדחה תביעה ליתן סעד על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, ביחס לדירת מגורים ובתוך כך דן בסוגית ההחלה הסימולטנית של הלכת השיתוף עם חוק יחסי ממון ובהוכחת השיתוף הספציפי.לידיעה המלאה
 .39
גרסא להדפסה

לאחר שנוצר קרע בין בני הזוג – הצדדים לתביעה -, הגיש הבעל, בין יתר התביעות שהוגשו, תביעה על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. על פי העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש לעניני משפחה, נרשמה דירת המגורים על שם האשה עוד במועד רכישתה. אבי האשה הוא זה אשר קבע איזו דירה תרכש ואישר את רכישתה. כספי הרכישה ניתנו על ידי אבי האשה ישירות למוכר. תשלום מס רכישה ושאר תשלומים עבור שיפוצים שולמו על ידי אבי האשה, באמצעות הפקדת כספים ישירות לחשבונם המשותף של בני הזוג.

ביהמ"ש לעניני משפחה קבע, על פי מכלול הראיות, כי הדירה שייכת במלואה לאשה.

טענות הבעל בערעור, התמקדו בטענות הבאות:
(1). ניתן להחיל על הדירה חזקת שיתוף ספציפית, מאחר והוא השקיע כספים, זמן ואף דאג לרכישתה.
(2).אבי האשה נתן לבני הזוג כספים במתנה לרכישת הדירה והדירה נרכשה על ידי בני הזוג. רישום הדירה על שם האשה נעשה מטעמים ריגשיים, מתוך אמונה כי המשפחה הינה יחידה אחת ולא ניתן לעשות הפרדה בין יחידיה ונכסיה.
(3).הבעל שילם סך של 100,000 ₪ מהחשבון המשותף.
(4). לטענת הבעל, לו ראתה האישה ברישום הזכויות על שמה ענין מהותי הקובע כי היא הבעלים הבלעדיים שלה, היה עליה לומר לו זאת במפורש או לעשות הסכם ממון.

מנגד טענה האשה את הטענות הבאות:
(1). התביעה הינה תביעה לסעד מכח סעיף 11 לחוק יחסי ממון. הבעל לא הוכיח כל חשש סביר מפני פעולה אפשרית מצד האישה לסיכול זכויותיו ובכך לא עמד בדרישות למתן סעד מכח סעיף 11 לחוק יחסי ממון.
(2) .על פי הילכת קנובלר, חזקת השיתוף ומשטר איזון המשאבים אינם מתקיימים זה בצד זה.
(3). גם לשיטת הבעל, לפיה יש להחיל את חזקת השיתוף, המדובר בנכס חיצוני שלא נרכש כתוצאה ממאמץ משותף של הצדדים, לכן אין להחיל באופן אוטומטי את הלכת השיתוף.

לאור טענות אלה, מחליט ביהמ"ש של הערעור כדלקמן:

(1). מטרת הסעדים אשר בסעיף 11 לחוק יחסי ממון, היא להגן על הצד החלש מבין בני הזוג בכל הנוגע לניהול ושליטה על הנכסים המשותפים בכדי למנוע גרימת נזק לצד החלש בדרך של הברחת נכסים וכדומה על ידי הצד ה"חזק – שולט".
(2) לענין בחינת ה"חשש הסביר", על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, לביצוע פעולה על ידי אחד מבני הזוג יש להוכיח 2 תנאים מצטברים: (א) קיום "חשש" סוביקטיבי (ב) כי החשש יהיה סביר וכאן מדובר במבחן אוביקטיבי שיעמוד בביקורת של ביהמ"ש. ביקורת שיפוטית שכזו לא תאשר הפעלת הסעיף בכל מקרה אלא במקרים ברורים המצדיקים את התערבותה.
(3). במקרה זה לא נראה כי קיים חשש לפעולה כזו מצד האשה והבעל אף לא הוכיח כל חשש סביר מפני פעולה אפשרית מצד האישה לסיכול זכויותיו.

לענין טענת הבעל בדבר החלת חזקת השיתוף על בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון קובע ביהמ"ש:

(4). בענין קנובלר, נקבעה ההלכה, כי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף סימולטנית עם חוק יחסי ממון.
(5). לפיכך, על בני הזוג בענין זה חל חוק יחסי ממון ולפיו עם פקיעת הנישואין יערך איזון משאבים כפי שנקבע בחוק ובהתאם לסעיף 5 לחוק מוצאים מאיזון המשאבים הנכסים שהיו לבני הזוג ערב נישואיהם או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. על פי הממצאים העובדתיים הדירה רשומה על שם האשה וזאת לאחר שהדירה ניתנה לאשה בלבד כמתנה מאביה ולכן הנכס מוצא מהנכסים הנכללים באיזון המשאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.

(6). ניתן להכיר בשיתוף בנכס בין בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון מכח דין כללי אחר כגון: עשית עושר ולא במשפט, דיני נאמנות, דיני שליחות וכיוצב'.

(7). הערעור נדחה.


מספר סידורי: 86
ע"מ (י-ם) 538/04 ג.ג.ב. נ' ג.פ.א.ל (לא פורסם – פסק דין מיום 10.11.04) – מס"ד 86.

רכוש – חלוקת רכוש בלתי שיוויונית. (מס"ד 85)    (תאריך 14/11/2004)
השופט י. שפירא מביהמ"ש המחוזי בירושלים, דוחה ערעור כנגד פסק דין אשר ביצע חלוקת רכוש בלתי שיוויונית בין בני זוג, עליהם חל חוק יחסי ממון.לידיעה המלאה
 .310
גרסא להדפסה

המדובר היה בבני זוג, אשר הוכח עובדתית, כי הבעל נקט באלימות כנגד האשה. ביהמ"ש לעניני משפחה דן בכל הסוגיות הרכושיות של הצדדים, על פי הסכמת הצדדים, למרות שטרם פקעו הנישואין וקבע, כי הבעל עבד באמצעות חשבונה של האשה, אך יחד עם זאת עבד במזומן ולא שיתף אותה בכספים אלה. לפיכך, עשה ביהמ"ש שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון וקבע, כי לבעל לא יהא חלק בפנסיה ובקופות התגמולים של האשה ממקום עבודתה ואילו הבעל ישא בחובו למס הכנסה בלבד - חלוקה זו, כך נקבע, הינה מידתית.
ביהמ"ש לעניני משפחה סירב לבצע חלוקה בלתי שיוויונית בדירת המגורים.

השופט שפירא קובע כדלקמן:

1. מטרת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, היא הקנית שיקול דעת לבית המשפט לשנות את הסדר איזון המשאבים, על מנת למנוע תוצאות בלתי צודקות העלולות להגרם בנסיבות מיוחדות.
2. החוק לא קבע קריטריונים להפעלת שיקול הדעת, אולם הקנה ארבע דרכי פעולה, כמפורט בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

3. בפני ביהמ"ש לעניני משפחה, השתיתה האשה את תביעתה לחלוקה בלתי שיוויונית על שני אדנים, הראשון על "אשם בגירושין" והשני על "הברחת רכוש".

4. לענין הטענה של "אשם בגירושין" - טענה האשה, כי היתה היא אישה מוכה שסבלה מאלימות פיזית ונפשית מצד בעלה במשך שנות נישואיהם.
5. ביהמ"ש משאיר שאלה זו בצריך עיון, כפי שעשה ביהמ"ש לעניני משפחה.

6. לענין הטענה של "הברחת רכוש" – ביהמ"ש לעניני משפחה קבע, כי טעם זה מוכר בשיטת המשפט שלנו, באשר מדובר בהיבט כלכלי, המאפשר חלוקה לא שיוויונית. לענין המקרה הנדון קבע ביהמ"ש, כי נכנס הוא לגדר "הנסיבות החריגות", המצוינות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.
7. ביהמ"ש לעניני משפחה, היה ער לכך, שלא הוכח ואין ידוע היקף הרכוש שהוברח, שכן הבעל לא גילה את כל קלפיו ואת הכנסותיו וראה בכך, נסיבות המהוות נימוק מיוחד להפעלת הסמכות האמורה.
8. ביהמ"ש של הערעור מקבל את החלטת ביהמ"ש לעניני משפחה ומוסיף, כי הינו סבור, שניתן להשתית את הפעלת החלוקה הלא שיוויונית על עיקרון תום הלב וכך, על פי פסיקתו, פוסקים אף בתי המשפט לעניני משפחה.
9. על כן קובע ביהמ"ש, כי בבוא בית המשפט לבחון את אופן איזון הנכסים, עליו להחיל, בין היתר, גם את עיקרון תום הלב, המשתרע גם על פעולות משפטיות.
10. ביהמ"ש מפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, מטעמי צדק ומתן סעד מן היושר.
11. לענין החלוקה הלא שיוויונית, כפי שנקבעה על ידי ביהמ"ש לעניני משפחה, ביהמ"ש של הערעור מקבל חלוקה זו ופוסק כי קיימת במקרה זה קורלציה בין עיקרון השמירה על הקנין, בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובין סעיף ההגבלה אשר בסעיף 8 לחוק היסוד. ביהמ"ש של הערעור מקבל את החלטתו של ביהמ"ש לעניני משפחה אשר העמיד את זכויותיו של כל צד "הכנסה" מול "הכנסה" וכפועל יוצא מכך קבע שהחלוקה הלא שיוויונית לא תחול על דירת בני הזוג, אלא על הזכויות שנבעו מעבודת האשה בלבד.
12. לענין חובו של הבעל במס הכנסה – קובע ביהמ"ש של הערעור כי הואיל והחוב נובע מהכנסתו של הבעל והואיל וביהמ"ש לעניני משפחה פעל על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והחריג את זכויותיה הסוציאליות של האשה כתוצאה מהכנסותיה במקום עבודתה, מן הראוי שישא הבעל בחובות שנוצרו לו כתוצאה מהכנסתו.

13. הערעור נדחה.


מספר סידורי: 85
ע"מ (י-ם) 577/04 י.ב.ח נ' א.ב.ח (לא פורסם – פסק דין מיום 11.11.04) – מס"ד 85.


עמוד:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14
אורן שבת, עו"ד ...
פסקי דין עליון
פסקי דין מחוזיי...
פסקי דין - משפח...
פסקי דין של בד"...
אבהות
אלימות במשפחה
בית הדין הרבני
בית המשפט לענינ...
הגנת הפרטיות
הסכמים
ידועים בציבור
ירושה וצוואות
מזונות אשה
מזונות ילדים
מרוץ הסמכויות
משמורת ילדים וה...
סעדים זמניים
סרבן גט
רכוש
שת"פ ברשת
09-9545033 :פקס 09-9543895 :טלפון

צוואות הדדיות  |  ייעוץ אישי  |  קישורים  |  ארכיון חדשות  |  אודות  |  עמוד הבית

האתר נבנה ע"י Guru4rent בניית אתרים